תקציר להרצאה לכנס פסיכולוגי מדעי
במסגרת יום עיון של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, אשר נערך ב-2009 באוניברסיטת ת"א
פנל בנושא:"שיחות עם הורים בגובה העינים"
מטפלים והורים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות
מאת: רחל פוגל
בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של בקורת על הורים, שאותה אנו פוגשים גם כבקורת של הורים על עצמם וגם בקורת של מערכות שונות על ההורים, כולל מערכות חינוך, יועצים שונים וכיו"ב. לבקורת זו השלכות רבות, כגון: חוויות של כשלון אצל ההורים, רתיעה של הורים מפני טיפול בשל חשש משיפוטיות של מטפלים כלפיהם, בקורת עצמית של הורים, בקורת של הורים כלפי הילדים, שיפוט של מטפלים וגורמי חינוך כלפי הורים ועוד.
מייקל וייט, אבי הגישה הנרטיבית, היה מוטרד מהיחסים שנוצרים בין הורים ומטפלים בעקבות בקורת זו ופיתח דרכי טיפול המסתמכות על רעיונותיו של מישל פוקו, אשר דיבר על "שיפוט נורמטיבי" ככוח מודרני המייצר שליטה של הכוחות החברתיים על היחידים בחברה. הרעיונות לגבי מה היא הורות טובה נשלטים גם הם ע"י השיפוט הנורמטיבי של החברה.
רחל פוגל מביה לכם תקציר להרצאה לכנס פסיכולוגי מדעי פנל בנושא:"שיחות עם הורים בגובה העיניים"
הרעיונות השונים לגבי מהי הורות אפקטיבית נוצרו ע"י גישות פסיכולוגיות שונות העוסקות בהורות ובהתפתחות של ילדים. גישות אלו יצרו סקלות ומדדים המגדירים ומעריכים מהו הורה טוב ובכך "מזמינים" את ההורים למקם את עצמם על הרצפים הנורמטיביים, ולעשות מאמצים להתקרב אל ההגדרה של ההורות האידאלית כפי שהיא מוגדרת ע"י אותן תיאוריות. (בכוחות עצמם או בעזרתם של אנשי מקצוע).
לצד היתרונות בקיומן של תיאוריות וסקלות אלו, אחת התוצאות הפחות רצויות היתה
שהורים רבים החלו להגדיר את עצמם, את תחושת הערך שלהם כהורים וכבני אדם על פי גישות אלה, אשר הפכו ל"אורים ותומים" ביחס לגידול ילדים. כווני הדרכה אלה החליפו פעמים רבות את האינטואיציות ההוריות, הם פגעו בתחושת הבטחון של ההורים כהורים, הביאו לתחושות כשלון ואי התאמה, וכתוצאה מכך, תחושות יאוש ולעיתים דכאון, ולצורך להסתמך יותר ויותר על הדרכתם של אנשי מקצוע אשר גם אם היו מלאי רצון טוב, עצם הצורך בהדרכה והכוונה הביא להורדה נוספת של הבטחון ההורי.
הגישה הנרטיבית מתיחסת להורות, כמו לנושאים רבים נוספים, כרבת פנים, כמרובת סיפורים, כמרובת אפשרויות. כלומר, אין דרך אחת נכונה לתפקד כהורים. ההשלכה לטיפול במונחים נרטיביים היא לעבוד עם כל זוג הורים/הורה על דרכי הורות המתאימות לערכים החשובים עבורם, המטרות המשמעותיות להם, הידע שצברו לגבי החיים, התקוות וכל מה שנחשב ליקר ערך עבורם.
בדברי אתייחס לדרכי עבודה נרטיביות המסייעות לייצר שיתוף פעולה בין הורים למטפלים, כך שהמטפל וההורים יוכלו להפוך לצוות המתמודד בשיתוף פעולה כנגד הבעיה. וכמו כן נבחן דרכים המסייעות להורים לבחון את ההורות שלהם ולפתח את הדרכים המועדפות עליהם, בהסתמך על מה שנחשב יקר ערך עבורם.
הורות בגובה העיניים – מטפלים, הורים וילדים בשיתוף פעולה למול קשיים ובעיות
מתוך הרצאה שהתקיימה במסגרת יום עיון של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (נערך ב-2009 באוניברסיטת ת"א)
בעשורים האחרונים גדלה התופעה של תחושת כשלון אישי אצל אנשים. אני רוצה להתייחס היום לתופעה של תחושת כשלון אישי אצל הורים והשפעותיה על גידול ילדים והתמודדות עם קשיים ובעיות בתהליך, ולהביא כמה רעיונות לטיפול השאובים מן הגישה הנרטיבית, אשר נבנתה ע"י מייקל ווייט ז"ל ודייוויד אפסטון.
מישל פוקו
מישל פוקו, פילוסוף צרפתי, חקר בין היתר את הנושא של הכוח בחברה המודרנית, חלוקת הכוח, בידי מי נמצא הכוח וכד'. בעבר היה הכוח מרוכז בידיו של השליט והוא זה שקבע מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר ובהתאם לכך נקבעו העונשים על עברות. המהפכות שאירעו בעולם הביאו לירידה בכוחם של השליטים והכוח עבר לידים אחרות. המהפכה המודרנית הביאה להתפתחות של המדע, ותחת חסותו נערכו מחקרים על נושאים שונים שעניינו את האדם. בין היתר התפתח מאוד התחום של בריאות הנפש, פותחו תיאוריות רבות על מבנים שונים, כמו מבנה האישיות, מבנה המשפחה ועוד. התיאוריות הפסיכולוגיות השונות היו אלה שהגדירו מה נכון ומה לא נכון לגבי התנהגויות שונות ומערכות יחסים שונות. מישל פוקו דיבר על "הכוח המודרני" כגורם שהתחיל להיות זה שקובע את אמות המידה למה נורמאלי ומה לא נורמאלי, מהי התנהגות תקינה ומה לא, מה אסור ומה מותר בהתנהגות היומיומית וכד'. הוא דיבר על כך שהשליטה של הכוחות החברתיים על היחידים בחברה, נעשית ע"י מה שהוא כינה "השיפוט הנורמטיבי".(normalizing judgement).
בדרך זו אנשים התחילו להיות שוטרים של עצמם ולשפוט את עצמם בהתאם לקווים המנחים של הרעיונות החברתיים, או מה שהתקבל ע"י החברה כ"נכון". מעתה לא השליט היה בעל הכוח, אלא אותם אנשים שהחברה נתנה להם את הכוח להחליט מה יחשב כמתאים ומה לא, מה נורמאלי ומה לא. בתחום של בריאות הנפש, בחברה שלנו מדובר לרוב על אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, שקיבלו את הכוח ע"י החברה לקבל החלטות בכל מה שקשור להגדרות של מה נחשב תקין ולא תקין אצל אנשים. הרעיונות התפרסמו בדרכים שונות, כמו בכנסים מקצועיים, בעיתונות, דרך המדיה וכד', ומהר מאוד אנשים התחילו למדוד את עצמם בהתאם לנורמות וסקאלות המגדירים אותם על פני תכונות שונות.
הרעיונות השונים לגבי מהי הורות אפקטיבית נוצרו ע"י גישות פסיכולוגיות שונות העוסקות בהורות ובהתפתחות של ילדים. גישות אלה יצרו סקאלות ומדדים המגדירים ומעריכים מהו הורה טוב ובכך "מזמינים" את ההורים למקם את עצמם על הרצפים הנורמטיביים, ולעשות מאמצים להתקרב אל ההגדרה של ההורות האידיאלית כפי שהיא מוגדרת ע"י אותן תיאוריות. (בכוחות עצמם או בעזרתם של אנשי מקצוע).
לצד היתרונות בקיום תיאוריות וסקאלות כאלה, אחת התוצאות הפחות רצויות הייתה שהורים רבים התחילו להגדיר את עצמם, את תחושת הערך שלהם כהורים וכבני אדם על פי גישות אלה. כך שהגישות הללו הפכו להיות "אורים ותומים" ביחס לגידול ילדים. כווני הדרכה אלו החליפו פעמים רבות את האינטואיציות של ההורים, את המסורות המשפחתיות עליהן גדלו ואשר כוונו אותם פעמים רבות ביחס לגידול ילדים. השיפוט הנורמטיבי הביא לכך שרק גישות מסוימות קיבלו את "ההכשר" ולא ניתן מקום לגישות אחרות. קידשו את האוניברסאלי על פני הפרטיקולארי. אנשים שבחרו לגדל ילדים בדרכים השונות מן הדרכים שהוגדרו כ"נכונות" חשו מבוקרים ונזרקים לשוליים. היו מקרים שהגיעו לבתי משפט, להוצאת ילדים מן הבית וכד'. ( על כך לא נדבר היום).
השפעה נוספת התבטאה באובדן בטחון של ההורים כהורים, תחושות כשלון ואי התאמה, וכתוצאה מכך,תחושות ייאוש ולעיתים דיכאון, ולצורך להסתמך יותר ויותר על עזרתם והדרכתם של אנשי מקצוע אשר גם אם היו מלאי רצון טוב, עצם הצורך בהדרכה והכוונה הביא להורדה נוספת של הביטחון ההורי.
דרכי הטיפול הקונבנציונאליות שנבנו כתוצאה מכך הגדירו בעיות של ילדים כתוצאה של תפקוד הורי לא תקין. הדרכת הורים מטרתה הייתה "לתקן הורות
לא תקינה" וטיפול בילדים נועד בין היתר לספק "חוויות מתקנות" עבור הילד, או לתרגם את הילד להוריו באמצעות פרשנויות מקצועיות. בהרבה גישות פסיכולוגיות, רואים הורים (ובמיוחד אמהות) כאחראים באופן כוללני למצוקות הנפשיות של ילדיהם. כתוצאה מהפנמת "אמיתות" כוללניות אלה, הרבה הורים מדווחים שהם חשים אשמים כאשר ילדיהם סובלים מבעיות שמביאות אותם לפנות למטפלים מקצועיים.
רוב המשפחות האוהבות עלולות להיות מושפעות ע"י סטריאוטיפים המזינים האשמת הורים ומגבילים את ניסיונותיהם לשפר דברים. זה עלול לגרום למצוקה רבה להורים, וליצור הגבלה על דרכי הפעולה האפשריות להם. (שכן החשיבה מוגבלת רק לדרכים המוגדרות בחברה ככשרות).
מייקל וייט
מייקל ווייט, אבי הגישה הנרטיבית, היה מוטרד מהיחסים שנוצרים בין הורים למטפלים ומכך שהורים מסתמכים יותר ויותר על אנשי המקצוע ופיתח דרכי טיפול המנסות לתת מקום לרעיונות של הורים על הורות, לאפשר קיום תפיסות
שונות על מה זה להיות הורים טובים, ליצור דרכי עבודה שיעודדו שיתוף פעולה בין הורים וילדים כנגד הבעיות וליצור אפשרות לערער על הנחות היסוד המגדירות הורים כאלה ואחרים כ"הורים גרועים."
הגישה הנרטיבית בוחרת להניח שרוב ההורים מוקירים את האינטרסים של ילדיהם, ועושים את המיטב שהם יכולים במצבים קשים ומתכוונים להיות אוהבים ועוזרים כלפי ילדיהם.
אין זה מעיד על חשיבה נאיבית שהורים אינם תמיד נוקטים בפעולות או גישות שאינן משרתות אותם או את ילדיהם. הרבה פעמים אנו מחצינים את הגישות המנחות את ההורים כדי לאפשר להם לבדוק את יחסיהם עם רעיונות אלו ולשנות אותן.
אחת מדרכי העבודה הנרטיביות להתמודדות, שאותן אני רוצה להדגיש היום היא ההחצנה-או שיחות מחצינות.
מהי החצנה?
אנשים רבים המבקשים טיפול מאמינים שהבעיות של חייהם הינן השתקפות של הזהות שלהם, או של הזהות של אחרים, או של הזהות של יחסיהם. סוג זה של הבנה מעצב את מאמציהם לפתור בעיות. לרוע המזל למאמצים אלה יש השפעה של החמרת הבעיות. זה מוביל אנשים להאמין שהבעיות של חייהם הן השתקפות של "אמיתות" אודות טבעם ואופיים, אודות הטבע והאופי של אחרים, או אודות הטבע והאופי של יחסיהם. כלומר, אנשים מאמינים שהבעיות שלהם הינן פנימיות וחלק מהעצמי שלהם או של אחרים ושהם עצמם או האחרים, הינם בעצם הבעיות! (התפיסה מתבססת על גישת הליבה המשתקפת דרך סימפטומים שונים).
שיחות מחצינות הופכות את הבעיה לאובייקט. במקום דרכי עבודה שהופכות את האנשים למטרת הטיפול, אנו הופכים בשיחה מחצינה את הבעיה למטרת הטיפול. באופן כזה, הבעיה מפסיקה לייצג את "האמת" אודות הזהות של אנשים, ואז קל יותר למצוא אפשרויות לפתרון מוצלח של הבעיה.
באופן מעשי- אנו מתייחסים לבעיה לא כנמצאת בתוך האדם, אלא כישות חיצונית המשפיעה על האדם וסביבתו, שיש לה יחסים עם האדם ועם משפחתו, ויש לה יחסים עם מערכות היחסים של האדם.
באופן זה, ניתן יותר בקלות לבחון את השפעותיה וניתן למצוא פתחים לסיפורים אלטרנטיביים.
החצנת הבעיה יכולה לשחרר את ההורים ואת הילדים ממצב בו הם מאשימים את עצמם בהורות לא טובה, או שהילדים מאשימים את עצמם בכך שאינם בסדר, מכל מיני סיבות. זה מאפשר שחרור של היצירתיות שלהם ומביא אפשרות ליצור שינוי מתוך התרבות שלהם ביחס להתנהגות וגישות הוריות. כאשר זה קורה הם אינם חווים את הבעיה כפוסלת אותם או את יחסיהם עם בן זוגם או ילדם. יותר מכך, מתאפשר להם לזכור שיש להם שאיפות לגבי ילדם, ערכים להעביר, וזהויות תרבותיות לשמר כשהם חופשיים מן הבעיה ודרישותיה. בתוך תקוות אלה ניתן לפתח את האיכויות והכישורים של הילד.
הצגת מקרה (תקציר טיפול שנערך ע"י מייקל ווייט. פורסם בספר: Playful Approaches to Serious Problems שנכתב ע"י Freeman J.Epston D.Lobovitz D)
אורן בן 5, ילד נמוך ורזה, בעל התפתחות שפתית דלה, חיוור ובעל עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הוא הופנה לטיפול ע"י רופא הילדים שלו שהיה מאוד מודאג ממצבו, שאותו הגדיר הרופא כ"הרעבה עצמית." אורן כבר חווה ניסיונות שונים לטיפול, רפואיים ופסיכולוגים- התנהגותיים. שום דבר לא עזר. הרופא היה מודאג במיוחד כיוון שהייתה ירידה ברמת ההורמונים בגופו של אורן. הנתיבים הטיפוליים שנוסו עד אז , כולל אשפוז, לא הועילו.
הסיפור שסופר ע"י ההורים היה שאורן היה תינוק רגיל עד גיל 10 חודשים. אז חלה בדלקת במעיים, אשר טופלה לא נכון מבחינה תרופתית. מצבו הוחמר בעקבות הטיפול השגוי והוא נזקק לאשפוז. שם הוא הוזן בפורמולה שהיה אלרגי אליה ומצבו הוחמר והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ. מנקודה זו ואילך, אורן התחיל לקשר מחלה, בחילה וטראומה (ניתוק מסוים מהוריו ומסביבתו) עם החדרת מזון ונוזלים. הוא התחיל להתנגד לאכול.
הוא הפך לאכלן מאוד בררן, והוריו היו מאוד מודאגים לגבי גדילתו והתפתחותו שהיו מעוכבות באופן ברור. לא זוהו כל גורמים נוספים מבחינה רפואית שיכלו להסביר את מצבו. שנתיים נוספות חלפו ללא הקלה, וההורים נעשו נואשים יותר ביחס למצבו. הוא נעשה יותר ויותר חלוש.
ההורים סיפרו את הסיפור בפגישה הראשונה. הם לא ממש האמינו שטיפול יועיל, אבל לא ידעו מה לעשות. הם חשו ש"הפכו כל אבן שיכלו לחשוב עליה." הם חשו עייפים ומותשים. הם תיארו את עצמם כהורים נכשלים. האמא אמרה:" אפילו במשימה הכי פשוטה "שכל אמא חתולה יודעת לעשות" אני נכשלת. זה הדבר הכי בסיסי בתפקידים של הורים- להאכיל את הילדים, וגם בזה אני לא מצליחה." התפיסה שלהם אודות התפקוד ההורי שלהם ניזונה בין היתר מתפיסות פסיכולוגיות שקראו עליהן, ומדברים שאמרה להם אחת המטפלות על כך ש"כנראה בדרך הזאת, הילד מבטא כעס עליה…על החודרנות שלה, על מעורבות היתר שלה…" וכן הלאה. היא חשה כשלון, שכן למרות ניסיונות שלה לתקן את הדברים עליהם דברו המטפלים השונים, היא חשה ששום דבר לא עוזר.
חלק מתוך הייאוש והדיכאון שחשו הביאו אותם להתרחק מבני המשפחה והחברים, שכן למרות שרובם היו אמפטיים והביעו רצון לעזור, הם התקשו להתמודד עם מצב שבו הם רואים את חבריהם מטופלים בילדים שאין להם בעיות אכילה. מצב כזה רק החמיר את תחושת הכישלון שהשתלטה עליהם.
המטפל בדק את התפיסות העצמיות שלהם כהורים ואת ההאשמות העצמיות. הוא טיפל בכך בדרך שלא נתייחס אליה כאן.
הוא התייחס אל בעיית ההזנה באופן מחצין. בשלב מסוים ההורים התייחסו אל בעיית האכילה בשם "פוביה קטנה ומרושעת". זה הפך להיות השם בו השתמשו בשיחות ביחס לבעיית האכילה.
– המטפל התחיל לבדוק את מגוון הדרכים בהן הפוביה הזו משפיעה על חייהם ועל מערכות היחסים שלהם אחד עם השני, ועם העולם החיצון.
דוגמה לשאלות המחצינות:
- איך נראית הפוביה הקטנה המרושעת?
- מה הפוביה הקטנה המרושעת מספרת לך על עצמך?
- איך היא משפיעה על ההרגשה שלך?
- איך היא משפיעה על היכולת שלך לרוץ/ לשחק/ להשתולל וכו'?
- האם היית אומר שהיא מוצצת את האנרגיה שלך?/ שלו?
- האם היא מנסה להפריע לו למצוא חברים?
- האם לדעתך היא מתכננת לטמון לו מלכודת בקשר לקשר עם ההורים?
- האם היא ניסתה להרוס את הסיכויים שלך ללכת לגן הילדים?
- איך הפוביה משפיעה על היחסים שלכם עם אורן?
- מה היא אומרת לכם על עצמכם כהורים/ כבני אדם?
- אילו דברים אתה חושב היית יכול לעשות לולא הופעתה של הפוביה בחייך/ בחייו של בנכם?
– מהשיחה ניתן היה ללמוד על מערכות היחסים של כל בני המשפחה עם הבעיה. עבור ההורים, היא דרשה באופן קבוע את תשומת לבם, הפריעה להורות שלהם, וגרמה לתסכול על בסיס יומיומי בכל מה שקשור למאמצים שהשקיעו למען רווחתו של בנם. עבור אורן, הפוביה ניתקה אותו מהרבה פעילויות שמאוד רצה בהן, כמו טיפוס על עצים, משחק עם חברים, רכיבה על אופנים ודיג עם סבו, כפי שבני דודיו עשו. הוא היה חלש מכדי שיוכל לאחוז חכת דיג בידיו.
– כלומר, אפשר לראות איך שאלות כאלה הופכות את הבעיה לאובייקט/ לישות חיצונית המשפיעה בדרכים שונות ומגוונות על חייו של הילד, על חיי כל אחד מההורים, על היחסים בין ההורים לבין הילד, על התוכניות של כל אחד, על הכוונות של כל אחד לגבי החיים ועוד. אנחנו לא אומרים לאנשים שהבעיה היא חיצונית, אלא אופן שאלת השאלות הולך ומבסס את ההחצנה, ודרך זה מתחיל להיווצר מרחב בין האדם לבין הבעיה. מרחב העוזר לאדם להפריד בינו לבין הבעיה. כאשר אנו מתבוננים על הבעיה כחיצונית לנו, יורדים רגשות האשמה וההאשמה,ואנו מתחילים ליצור עמדה כלפי הבעיה, ומה שיותר חשוב הוא שמתחילים לעלות בהדרגה אירועים יוצאי דופן בתחומים שונים של חיי הילד ו/או ההורים והיחסים. בעיות אכילה לא מצליחות לרוב באופן טוטאלי בהשתלטותן על חייהם של הילדים ו/או ההורים. תמיד יהיו ביטויים שונים השונים או סותרים את הבעיה. לדוגמה, יתכן ומישהו מבני המשפחה ייזכר שביום ההולדת של בן הדוד אורן אכל עוגייה ואמר שהיא טעימה. כלומר, אכל וביטא יחס חיובי לאוכל. או שבוקר אחד התעורר ואמר לאמו: אוף, אני שונא את הבעיה, אני רוצה לצאת לשחק עם ילדים. דוגמאות אפשריות אלה עומדות בסתירה לבעיה. עם זאת, לרוב מדובר במקרים שקורים פה ושם, לא תמיד שמים אליהם לב, ובעיקר, רואים אותם כאירועים מקריים וחסרי משמעות יחסית לטריטוריה הרחבה שתופסת הבעיה.
בטיפול הנרטיבי המדגיש את הצורך להקשיב בהקשבה כפולה, אנו ערניים לכל סיפור כזה, ורואים בו פתח אפשרי לסיפורים אלטרנטיביים, שלא ניתן היה לנבא אותם על סמך הסיפור הדומיננטי רווי הבעיה.
השאלה היא איך ניתן להרחיב את הפתחים הללו, כך שיעלו סיפורים אלטרנטיביים?
בגישה הנרטיבית אנו עושים זאת ע"י שאלות שהמטפל שואל, כיוון שאחת הדרכים להרחיב פתח או סדק קטן היא לשוחח על כך. המטפל הופך לפסיליטטור שבאמצעות שאלותיו מתאפשרת שיחה על הפתחים שהתגלו.
– במקרה שעליו דיברתי, נפתח פתח לסיפור אלטרנטיבי כאשר בשלב מסוים אמר האבא: "אוי, נראה שהפוביה הזאת ממש חזקה, צריך הרבה כוח כדי
להתגבר עליה."הוא הוסיף שהיו פעמים בהם שם לב ש"כאשר אורן רוצה משהו הוא מצליח להשיג אותו."ובהמשך נתן דוגמאות לכך. המטפל הגיב בשאלה לאורן:" זו נראית באמת פוביה חזקה, האם אתה מסכים למה שאביך אמר?" אורן הסכים והוסיף:" צריך הרבה כוח בשבילה." על כך הגיב המטפל: "איזה סוג של כוח נדרש בשביל להתמודד עם הבעיה?" תגובתו של אורן הייתה:" כוח חזק, כמו כוח של נמר."
אלטרנטיבה- המטפל שאל אותם איזה כוח יידרש לדעתם על מנת לנצח את הפוביה, ולהצליח לבצע את הפעילויות שהוא מעריך. מהר מאוד אורן קבע שזה צריך להיות " כוח של נמר". המטפל שאל:" האם היית רוצה שיהיה לך כוח נמרי? שאלה שנענתה בהנהון גדול ע"י אורן. "הכוח הנמרי" הפך להיות השם שנבחר לסיפור האלטרנטיבי על חייו של אורן.בכל פעם שהמטפל רצה לדבר על כוח הרצון של אורן, דיבר על "הכוח הנמרי".
– מתן השם לכוח בדרך זו מספקת אפשרויות לשאלות של המטפל המעצבות נרטיבים רחבים על ה"נמריות" של הילד. כמו למשל,
- האם תוכלו לתת לי דוגמאות שיסבירו לי למה אתם חושבים שיכול להיות לאורן " כוח של נמר"?
- האם אתה מסכים אורן שיש לך נמר בתוכך?
- איך הצלחת להשיג נמר כזה?
- האם אילפת את הנמר או שהוא משתולל באופן פראי?
- האם כאשר ראיתי אותך היום בתחילת הפגישה, האם אתה חושב שיכולתי לנחש שיש נמר מאולף בתוכך?
- (להורים) האם מישהו מכם הבחין בכך או שאלה היו חדשות לשניכם?
פעולת המעקף
כאן התחילה פעולה משחקית שכללה את אורן והוריו.
המטפל הציע סוג של טקס אכילה משחקי. נאמר להורים ולאורן שבכל יום זוגי הנמר מגיע לארוחות. בימים האלה הילד לא יבליט את עצמו כך שיוכל להיות נאמן להסכמה שנתן קודם לכן לא להפריע לאכילת הנמר. בימים הפרדיים, הילד יכול להגיע לארוחות כרגיל אבל ללא ציפיות שיאכל.
ההורים מתבקשים לארגן תלבושת של נמר שעל הילד ללבוש רק בימי ההזנה של הנמר. הם גם התבקשו לארגן אלבום של נמר כך שאפשר יהיה ללמוד יותר על נמרים. מכיוון שנמרים אינם בררנים באוכל התפריט נבחר מתוך טווח רחב
של אפשרויות.
כל זה ועוד מעודדים גישה משחקית, המנוגדת לאווירה הקודרת שהייתה לפני כן.
באופן זה כל בני המשפחה מתאחדים במאמץ משותף, המבוסס על דאגה משותפת להזנת הנמר, במקום להלחם אחד בשני כשכולם נמצאים במצב של הפסד.
ניתן לראות כי מתאפשרים כאן כמה דברים:
- החצנה של הבעיה, המאפשרת יצירת מצב בו ההורים והילדים, יחד עם המטפל נמצאים מצד אחד של המתרס במאבק משותף מול הבעיה. זאת במקום המצב הקודם בו מתנהל מאבק אחד בשני, כל אחד חש אשם, או מאשים את האחר.
- התפיסה שהבעיה אינה נמצאת בתוך האדם או ביחסים אלא מחוץ לו מורידה באופן דרמטי את תחושות האשמה וההאשמה שהיו קודם, ומגייסת את כולם למאבק משותף בבעיה הנמצאת בחוץ.
- אם הבעיה נתפסת כחיצונית ומשפיעה עלינו, הרי שיש לנו אפשרות להשפיע עליה, יש לנו אפשרות להתנגד לדרישותיה. כל אלה מהווים אירועים יוצאי דופן המהווים פתחים לסיפורים אלטרנטיביים מועדפים.
- ההחצנה מניחה שלאנשים הבאים אלינו יש ידע אודות חייהם ואיך היו רוצים שחייהם יראו. השיחות המחצינות מאפשרות לנו חיבור לידע שלהם.
- ניתן לראות שגם לילדים קטנים יש ידע ויכולת להתמודד עם בעיות.
רחל פוגל – פסיכולוגית חינוכית מומחית. בעלת תואר MA בפסיכולוגיה חינוכית אוניברסיטת בר אילן מטפלת ומדריכה בתחום המשפחתי והזוגי. מתמקדת בגישת הטיפול הנרטיבי.
