הטקסט נכתב וסוכם על ידי הפסיכולוגית רחל פוגל (M.A), מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי וזוגי.
מהו עד חיצוני?
בטיפול הנרטיבי עד חיצוני הוא קהל המוזמן לשיחה הטיפולית, דהיינו, גורם שלישי המוזמן להקשיב לסיפורים המועדפים ולזהויות המועדפות של האדם המתייעץ עם המטפל. עד חיצוני יכול להיות חלק מהקהילה בה חי האדם המתייעץ כמו בני משפחה וחברים, או שלחלופין הוא יכול להיות אדם שהתמודד עם בעיה הדומה לזו עימה מתמודד האדם המתייעץ, אשר נתן את הסכמתו לעזור לאחרים כאשר זה יהיה רלוונטי, או אדם הנמנה על קהיליית אנשי המקצוע וכיוצא באלה. לעיתים מוזמנים כמה עדים חיצוניים ובמקרה כזה חברי קבוצת העדים יכולים לעזור אלו לאלו בחשיבה ובהעלאת שאלות במטרה להעשיר את השיחה והאפשרויות עבור המטופל.
נוכחותם של עדים חיצוניים לשיחות הטיפוליות יכולה להיות מאוד משמעותית, במיוחד אם העד החיצוני מקשיב ומגיב בדרכים מסוימות. לדוגמה, בספרן Narrative Therapy מספרות מגי קרי ושונה ראסל על ג'ורג'י בת ה- 13 שעברה תאונת דרכים וסבלה מקשיים בשינה בגלל חרדות. היא הובאה לטיפול על-ידי אמה. בפגישה השנייה החליטה המטפלת לשוחח עם ג'ורג'י תוך שהיא מזמינה את אן, אמה, לשמש כעדה חיצונית. בשיחה זו דיברה ג'ורג'י על כמה מהזיכרונות שרדפו אותה מאז התאונה ותיארה את הדרכים השונות בהן ניסתה בעזרת אחרים, להשתחרר מהטראומה.
עטיפת הספר NARRATIVE THERAPY
כאשר התבקשה ג'ורג'י הצעירה לספר מה משמעות היכולת שגילתה לנקוט בכל אותן דרכי התמודדות, הגדירה זאת כעדות לכך שהיא הייתה "נחושה". נוסף לכך דיברה ג'ורג'י על כך שהיא רוצה שהחלומות הרעים המלווים אותה למן יום התאונה יעזבו אותה כיוון שהיא לא רוצה להתדרדר בלימודים, אינה רוצה להיות לנטל על בני משפחתה (שחלק מהם נפגעו גם הם בתאונה) ומכיוון שהיא רוצה "לחיות שוב את חייה הרגילים".
העדות החיצונית מסייעת לתרגם את העדות הניתנת בחדר הטיפול – למעשים
אן אמרה בתורה שהתרגשה מאוד לשמוע על הנחישות של בתה והמחויבות שלה "לחיות את חייה מחדש". לשאלות נוספות על כך, יכלה אן לאתר היסטוריה של "נחישות" בחייה של ג'ורג'י. אן נזכרה בפעמים רבות בהן ג'ורג'י הפגינה נחישות במהלך חייה הצעירים. כאשר נשאלה אן למה אותה "נחישות" משמעותית לה, סיפרה סיפור מחייה שלה, על כך שכאשר הייתה ילדה קטנה, חברתה הטובה חלתה בדלקת פרקים במשך חודשים רבים. משהו מהנחישות של ג'ורג'י הזכיר לאן את החברה שלה ואת הדרכים בהן "דרשה את חייה משליטת המחלה הקשה". אן סיפרה שתמיד העריצה את חברתה ולמעשה הן נשארו חברות לאורך שנים רבות כולל זמן השיחה. כאשר נשאלה מה הייתה המשמעות עבורה לשמוע את בתה מדברת באופן זה ומה המשמעות של העובדה שבתה הזכירה לה את חברתה משכבר הימים, ענתה אן, שזה מחבר אותה לחלק מהדברים אותם היא מעריכה בחייה במידה הגדולה ביותר, כמו גם ממלא אותה בתחושת גאווה באופן ההתמודדות של בתה. אן הוסיפה ואמרה שהיא יודעת שעוברים על בתה ימים קשים, אבל כאשר הקשיבה לדבריה, ידעה ששתיהן תוכלנה למצוא דרך לפתרון.
בשלב זה חזרה המטפלת לג'ורג'י שנראתה מתעניינת בסיפור על חברתה של אמה והאופן בו דרשה את חייה משליטת המחלה. יתרה מכך, זה היה כה משמעותי עבורה עד שכאשר הציעה אן שיציעו לאותה חברה להצטרף לפגישה הבאה ולדבר יותר על כך, ג'ורג'י התלהבה. בדרך זו לא רק אן הפכה לעדה חיצונית לסיפור המועדף של ג'ורג'י על נחישותה לחיות את חייה באופן מלא, אלא גם חברתה של אן. במשך הזמן, מספרות ראסל וקרי, עזבו הזיכרונות הקשים את חייה של ג'ורג'י והיא חזרה "לחיות את חייה שוב", חזרה להיות מחוברת לאחרים והופחתו הבידוד והפחדים. 
לאפשר לאדם להזמין חברים או בני משפחה או אנשי מקצוע לפגישה טיפולית אחת או יותר מגביר את האפשרות שהצעדים שאדם עשה בחדר הטיפול יתורגמו לשפת מעשה בחיי היומיום. דרכי העבודה של "העדות החיצונית" מאפשרים יצירת קשר בין מה שקורה בחדר הטיפול לבין חיי האדם.
למה זה חשוב שיהיו עדים לסיפורים המועדפים?
למעשה מה שהופך להיות "מוגדר" בפגישות נרטיביות זו הזהות המועדפת של האדם. כך למשל, ג'ורג'י הצהירה שהנחישות היא זו שעזרה לה להיפטר מ"הזכרונות הרעים", והשיחות הטיפוליות עסקו בעיבוי סיפור מועדף זה של "נחישות". אם הסיפור המועדף של מי אנחנו נשאר רק כשיחה בראשנו, לא ייווצר מצב שיהפוך זאת ל"מציאות". תחושה זו של "מציאות" או "אותנטיות" יכולה להתאפשר יותר כאשר יש עדים לסיפורים המועדפים ויש קהל משמעותי המגיב אליה.
עבור אנשים רבים, הקשיים שהם חווים גורמים לעיתים קרובות לתחושות של בידוד וחוסר קשר עם אנשים אחרים. דרכי טיפול אלה של עדות חיצונית מאתגרות את ההשפעות המבודדות של בעיות.
יו פוקס מאנגליה, אחד המטפלים הנמנה על הקהילה הנרטיבית מסביר זאת כך: "דרך עבודה נרטיבית מבוססת על הרעיון שסיפורים שאנו מספרים על עצמנו אינם פרטיים ואינדיבידואליים, אלא מהווים הישג חברתי. כולנו וודאי יודעים שקשה לשמר דרישה לזהות (identity) בבידוד- אנו מחפשים מישהו שישקף בחזרה מה הדבר שאנו רוצים לדרוש לעצמנו. חלק משמעותי מדרישת הזהות שלנו יהיה הערכים לפיהם אנו רוצים לנהל את חיינו. כאשר אנו משמרים את הקשר שלנו עם הערכים המשמעותיים לנו, זה קשור ליכולתנו לחוות את כוחנו לחלוק ערכים אלה עם אנשים הדומים לנו. עדים חיצוניים מסייעים לנו להשיג מטרות אלה- הם מאשרים ומתקפים את דרישות הזהות שלנו וחולקים עמנו את הסיפורים על הדברים החשובים לנו בחיים. בדרך זו, המטופלים חווים את עצמם ואת הזהות המועדפת עליהם כחלק מקהילה שיש לה הכרה ואישור".
מה ההיסטוריה של רעיונות ודרכי עבודה אלה?
רעיון זה של שיתוף אחרים שיקשיבו לשיחות הטיפוליות אינו חדש בתחום הטיפול המשפחתי שכן נפוץ לראות שם קבוצות של אנשי מקצוע צופים ומקשיבים למשפחות לאחורי מראה חד- כיוונית ואז מתערבים בדרכים שונות בהתאם למודל הטיפולי שלהם.
עבודתו של טום אנדרסן מנורבגיה (1987) אתגרה את האנונימיות של קבוצות מומחים אלה והוא התחיל בסדרה של מחקרים שהביאו לבניית עבודה של "קבוצת הרהור". (reflecting team).
השימוש בעדים חיצוניים בטיפול הנרטיבי הושפעה ע"י התפתחויות אלה של קבוצות ההרהור כמו גם מעבודתה של ברברה מיירהוף (1982, 1986) שהשתמשה במונח "טקס הגדרה" (definitional ceremony) על-מנת לתאר תהליך שבו קהילות של אנשים יוצרות באופן פעיל את הזהויות שלהם. מייקל ווייט (1995) יישם רעיונות אלה של טקסי הגדרה ועדים חיצוניים למציאות הטיפולית אשר הסיפור שניתן בתחילת דברים אלה מהווה דוגמה קטנה להן.
בקרוב אכתוב על דרך עבודה זו של שימוש בעדים חיצוניים ביתר ברחבה ופירוט.
הטקסט נכתב וסוכם על ידי המטפלת הנרטיבית רחל פוגל . המטפלת הנרטיבית רחל פוגל מחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר-אילן, מתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892
