קידום שיתוף פעולה בין הורים לילדים בטיפול המשפחתי-נרטיבי

הטקסט נכתב וסוכם על ידי רחל פוגל  (M.A),  פסיכולוגית חינוכית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי וזוגי.

לעתים קרובות, אני פוגשת משפחות המגיעות לטיפול משפחתי בשל קונפליקט בין ילדים או לחילופין בין המתבגרים להוריהם. קונפליקט זה יוצר בדרך כלל הרבה אי הבנות, רגשות פגועים ומסקנות שליליות לגבי המניעים של האחר. לפעמים קונפליקט זה מתדרדר עד לנקודה של כמעט משבר ביכולת לקיים שיתוף פעולה כלשהו בין שני הצדדים, שהפכו מאוד מקוטבים. לעיתים, משפחות מחפשות עזרה של מטפל בזמנים כאלה. במצבים כאלה, אנו מעוניינים בפיתוח נתיבים לשיחות אשר יכולות לקדם שיתוף פעולה.

הבעיה מגדירה את זהותו של הילד

כאשר משפחות עם ילדים ומתבגרים מחפשות ייעוץ ומגיעות למטפל, הרי שלרוב הבעיה הנדונה נכנסת בסערה לחייהם של הילדים. בעיני ההורים,ולרוב גם בעיני הילדים, הבעיה הופכת להיות למרכיב שמגדיר על פניו את הילד. לא פעם אנו מוצאים את הילד ומשפחתו מגדירים את זהותו של הילד באמצעות הבעיות: אנחנו שומעים משפטים כמו "הוא ילד מופרע ומפריע… דיכאוני… חסר גבולות" וכיוצא באלה. כתוצאה מכך, עלולים להתפתח קונפליקטים בין ההורים והילדים. בנסיבות אלו, הגדרות מחצינות של הבעיה מאפשרות הרחבה של השיחה. במאמר שעסק במודל "עץ החיים" עסקתי בהרחבה במנגנון ההחצנה 

שיחה מחצינה יכולה לעזור להורים ולילדים לזהות טווח רחב של תוצאות הבעיה בחייהם וביחסיהם זה עם זה. בזיהוי התוצאות, ההורים, כמו גם הילדים, מקבלים הזדמנות לתת ביטוי לחוויה שלהם את התסכול והאכזבה בדרכים שמפחיתות באופן משמעותי את הקונפליקט סביב הבעיה.

חשיבותן של שיחות ההחצנה

כאשר אנשים מוצאים את עצמם בקונפליקט מתמשך, וכאשר אנשים מגיבים לקונפליקטים המתמשכים של אחרים, הם לרוב מתפתים לעשות טוטאליזציה של הצד האחר. כאשר זה מגיע לקונפליקט משפחתי, הילדים או ההורים יכולים להיתפס באופן טוטאלי ומכליל.

בכל הנוגע למשפחות, פעמים רבות קורה שהילדים הם אלה אשר לגביהם נעשית טוטאליזציה. לדוגמה, ילד יכול להיות מתואר ככזה שאף פעם אי אפשר לסמוך עליו, או ככזה שתמיד מגלה גישה עוינת כלפי אחרים וכדומה. התוצאה של מהלכים מסוג זה זה היא לרוב שלילית. בדרך כלל הילד וההורים נעשים יותר מנוכרים זה לזה. בשיחות מחצינות ראשוניות, חשוב מאוד לא להתעלם מהשפעת הבעיה על חיי ההורים. ההורים יכולים להיות מאוד מתוסכלים וחרדים לגבי הבעיות שחוו עם ילדיהם, ובהקשר זה יכול ההקשבה לדיווח של ילדיהם על הבעיה ועל השפעתה על חייהם – יכולה להיות חוויה קשה למדי.

אם ההורים משמיעים ומבטאים תלונות רבות או ביקורת ביחס לאספקט מסוים בחיי ילדיהם, אפשרות אחת היא לראיין אותם על "החסר אך המרומז" אשר בא לידי ביטוי בתלונותיהם. ההנחה העומדת מאחורי המושג "חסר אך מרומז" היא שגם כאשר הורים מתלוננים על עניינים שונים הקשורים בחיי הילדים או ביחסים עימם, מאחורי התלונה מרומזים עניינים אחרים כמו: משאלות ליחסים טובים יותר עם ילדיהם, תקוות לשיפור המתבססות על היכרות עמוקה שלהם עם ילדיהם וכיוצא באלה.

אנו יכולים לשתף את בני המשפחה בניסיוננו לפיו התלונות קשורות הרבה פעמים בדאגה ואכפתיות של ההורים כלפי ילדיהם. אנחנו יכולים לדבר על מה התלונות האלה מייצגות במונחים של דאגות שיש להורים על אספקטים בחיי ילדיהם, במונחים של דאגות לגבי החיים שלהם עצמם, ובמונחים של התקוות שיש להם לגבי היחסים עם הילד. דאגות אלה יכולות להיות קשורות לתקוות מסוימות שכרגע חבויות, לערכים שהם או הילד מתפשרים עליהם, למטרות שאינן מושגות, לשאיפות אשר מתוסכלות ואף לכבוד כלפיהם אשר הילד מחבל בו וכדומה.

ההורים וגם הילדים יקבלו את ההזדמנות להתבטא ולפרוק את אשר על ליבם

כאשר אנו מדברים על דאגות ואכפתיות, והבסיס לדאגות הללו, כמו גם התלונות, אנו מאפשרים לסוגים שונים של שיחות להיפתח. למשל, ניתן לשאול שאלות אשר עוקבות אחרי ההיסטוריה שעליה מבוססות הדאגות האכפתיות האלו. בנסיבות אלה, הורים יקבלו את ההזדמנות לדבר על חוויות מסוימות מתוך ההיסטוריה שלהם אשר מתייחסות להתפתחותם של התקוות, הערכים והמטרות האלו.

בצורה כזו, הביקורות והתלונות הראשוניות הופכות ליותר ייחודיות ויותר אישיות כאשר הן מובאות בתוך ההתנסויות של ההורים. ככל שהביקורות והתלונות הופכות ליותר ייחודיות ואישיות, משתחרר הילד מכמה מסקנות שליליות שנבנו על זהותו. המהלך הזה יגדיל את המרחב של הילד  ויסייע לו לדבר על דאגותיו ועל הסיבות שעומדות מאחוריהן.

הגדלת המרחב של הילד תאפשר לראיין אותו ולשאול אותו האם הוא רוצה לדבר ולהתייחס לאותן הדאגות שיש להורים לגביו, לגבי חייו וליחסים ביניהם. בדרך כלל מסתבר לנו שמתוך רשימת הדאגות יש דאגה אחת לפחות שגם מטרידה את מנוחתו של הילד. אם משהו מתוך הדאגות של ההורים מקבל אישור אפילו מינימלי מהילד, יש כעת רמה מסוימת של הבנה משותפת שיכולה להוות בסיס לשיתוף פעולה. הדבר מאפשר לבני המשפחה לדבר יותר לא רק על הדאגה המשותפת זו, אלא גם למרכיבים אליהם היא קשורה בדרך שבה הכל הופך למובן באופן עשיר יותר. זה לרוב מספק בסיס לפעולה משותפת אשר תתייחס לדאגה.

הטקסט נכתב וסוכם על ידי  המטפלת הנרטיבית רחל פוגל .  רחל פוגל הנה פסיכולוגית המתמחה ומתמקדת בטיפול הנרטיבי ומחזיקה בתואר MA בפסיכולוגיה חינוכית-טיפולית מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי. ליצירת קשר התקשרו עוד היום ל-054-476-8892